1. התובעת הינה אחת מיורשיו של המנוח, ... ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר נפטר בשנת 2005. בתביעתה שבפניי עותרת התובעת לחיוב הנתבעים בהשבה לעזבון של כספים שמשכו מחשבון המנוח לאחר פטירתו, בסך 207,000ש"ח.
ואלה עובדות המקרה הצריכות לענייננו:
2. המנוח הותיר אחריו ארבעה ילדים: שתי בנות מנישואיו הראשונים, מ.ל (התובעת) ור.כ; ושני ילדים מנישואיו השניים, ר.ס.(הנתבעת 3, להלן: "הנתבעת") וי.מ. (הנתבע 1). הנתבע 2, מ.מ, הינו נכדו של המנוח, ובנו של הנתבע 1.
3. ביום 24.4.94 חתם המנוח על צוואה בעדים, בה ציווה שני שליש מרכושו לתובעת, ואת השליש הנוסף לנכדו, מ.מ, הנתבע 2.
4. ביום 9.10.03 צירף המנוח את בתו ר.ס, הנתבעת, ואת נכדו מ.מ, הנתבע 2, כשותפים לחשבון הבנק שניהל אז על שמו. במעמד הצירוף חתמו הצדדים על סעיף "אריכות ימים", לפיו, בעת פטירת אחד השותפים יהא זכאי השותף/שותפים שנותר/ו בחיים למשוך כספים מהחשבון.
5. לימים התדרדר מצבו של המנוח, והתובעת הגישה בקשה למינוי אפוטרופוס לגופו ולרכושו. ביום 28.11.04 מינה בית המשפט את שני ילדיו של המנוח מנישואיו השניים, י.מ ור.ס, הנתבעים 1 ו - 3, כאפוטרופסים על גופו ורכושו.
6. כאמור לעיל, המנוח נפטר ביום 21.1.05. יומיים לאחר פטירתו, ביום 23.1.05, משכה הנתבעת 202,000 ש"ח מחשבונו, וחודש מאוחר יותר, משכה מהחשבון 5,400 ש"ח נוספים.
7. ביום 19.2.06 נתן בית המשפט צו קיום לצוואת המנוח מיום 24.4.94. התובעת, שהינה היורשת העיקרית ע"פ צו קיום הצוואה, עותרת בתביעה שבפניי להשבה לעיזבון של מלוא הכספים שנמשכו מחשבון המנוח, ועל אף שככל הנראה נמשכו הכספים על ידי הנתבעת בלבד, בחרה התובעת לעתור לחיובם של כל שלושת הנתבעים: נתבעים 2 ו - 3, מכוח היותם שותפים בחשבון, ונתבע 1, מאחר שהמשיכות בוצעו עת כיהן כאפוטרופוס של המנוח; ולכל הפחות יש לחייבם להשיב לתובעת שני שליש מהכספים שנמשכו (138,266ש"ח), בהתאם לחלק לו היא זכאית על פי הצוואה.
8. במקביל להליך זה הגישה הנתבעת בקשה לביטול צו קיום הצוואה שהוצא ביום 19.2.06, בין היתר בשל הטענה שהמנוח ביטל את צוואתו מיום 24.4.94. הואיל והבסיס למעמדה של התובעת לתבוע 2/3 מהכספים שהופקדו מחשבון המנוח קבוע בצוואה, ואם תבוטל הצוואה זכאית התובעת לקבל לכל היותר רבע מהכספים בעיזבון מתוקף היותה אחת מיורשיו החוקיים של המנוח, אוחד הדיון בשתי התביעות.
טענות הצדדים בתביעה הכספית:
9. לטענת התובעת, יש לחייב את הנתבעים בהשבת הכספים לעיזבון. נסיבות המקרה מצביעות על כך שהמנוח לא התכוון לתת את הכספים בחייו במתנה לר.ס ולמ.מ. המנוח המשיך לפעול בחשבונו כרגיל, ואף עמד על כך שכל משיכת כספים מהחשבון תחייב גם את חתימתו, כך שר.ס ומ.מ לא יכלו למשוך כספים מהחשבון באופן חד צדדיוללא הסכמתו והשתתפותו. לטענתה, עניין זה הינו מהותי ביותר, שכן עצם ההגבלה במשיכת הכספים מוכיחה בעליל כי המנוח התכוון להותיר את הכספים ברשותו. העובדה שאף לטענת הנתבעת שימש החשבון משך חייו של המנוח לתשלום הוצאותיו בלבד, ורק לאחר מותו משכה את הכספים, מלמדת שלא רק שהמנוח לא התכוון לתת את הכספים בחייו לר.ס ולמ.מ במתנה, אלא שכל עוד היה המנוח בחיים, לא התייחסו ר.ס ומ.מ עצמם לכספים אלה ככספים השייכים להם. יתרה מזאת, העובדה שהנתבעת נמנעה מלהעיד את פקידת הבנק שנכחה במעמד צירופם לחשבון, כשעדה זו יכלה לשפוך אור על נסיבות הצירוף, נזקפת בעניין זה לחובתם.
10. בנוסף טוענת התובעת כי אין בצירופם של ר.ס ומ.מ לחשבון ובחתימת המנוח על סעיף אריכות ימים, כדי להעניק להם את הכספים לאחר פטירתו, מאחר שלמתנה כזו אין כל תוקף, אלא אם נעשתה באמצעות צוואה בהתאם להוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965, דבר שלא נעשה בענייננו. לטענתה, סעיף "אריכות ימים", המעוגן בסעיף 13א' לפקודת הבנקאות, 1941 (להלן: פקודת הבנקאות), מסדיר רק את היחסים שבין הבנק לבין המוטבים בסעיף הנ"ל, כך שמותר לו לבנק להעביר את יתרת חשבונו של הנפטר למוטבים הנ"ל ללא קשר לצו ירושה או צו קיום צוואה שיינתן לאחר מותו; וסעיף הנ"ל מעניק לבנק הגנה מלאה נגד כל דרישה מצד יורשיו החוקיים של המנוח לפי צו כנ"ל להעברת הכספים לעיזבון. ברם, הסעיף הנ"ל אינו מעניק לשותפים בחשבון זכויות קנייניות, ועל כן לטענתה לא קמה לר.ס ומ.מ על פי סעיף אריכות ימים כל זכות למשוך את הכספים, "לא על פי דיני הצוואה ולא ע"פ דיני הקניין" . לאור האמור, ומשאין כלל מחלוקת לגבי העובדה כי כלל הכספים בחשבון לא נמשכו בחייו של המנוח, גוברת זכותה של התובעת על פי הצוואה לקבל את כספים שהיו בחשבון הבנק של המנוח, וסעיף אריכות ימים אינו מגן על ר.ס ומ.מ בעניין זה.
11. מנגד טוענת הנתבעת כי משיכת הכספים מחשבון המנוח נעשתה כדין, היות שהמנוח נתן לה ולנכד את הכספים במתנה עוד בחייו בעצם צירופם לחשבונו וחתימתו על סעיף אריכות ימים. לטענתה, צירוף זה נעשה לאחר שהמנוח הביע את רצונו להעניק את רכושו עוד בחייו לבתו ר.ס ולנכדו מ.מ, ובעקבות המלצת פקידת הבנק שיחתום על סעיף אריכות ימים, לפיו, יישארו ר.ס ומ.מ הבעלים היחידים של החשבון לאחר שילך המנוח לעולמו. בנסיבות אלו, לעיזבון אין כל זכויות בכספי החשבון המשותף, מאחר שהמנוח העניק כספים אלה לבת ולנכד במתנה
עוד בחייו.
12. הנתבעת מוסיפה כי המנוח ציין מפורשות באוזניה שמאחר שהיא זו המטפלת בו, הוא רוצה שהיא תשתמש בכספי החשבון לכיסוי הוצאותיה, ומה שיוותר במותו יהיה שייך לה ולנכדו. מסיבה זו, בחיי המנוח לא נעשה כל שימוש בכספי החשבון לצרכים האישיים של הנתבעת.
13. עוד טוענת הנתבעת שהוכח כי במועד בו נפתח החשבון המשותף, היה ביכולתו של המנוח לגבש את רצונו באופן עצמאי, שהוא היה כשיר אותה עת מבחינה משפטית ושנקט בצעדים הדרושים בחשבון, כמפורט לעיל, מתוך הסכמה חופשית ולא תחת השפעה כלשהי. הבת והנכד צורפו לחשבונו של המנוח עוד ביום 9.10.03, ומעיון בתעודת רופא שצירפה הנתבעת לתצהירה, הנושא תאריך 23.12.03, היינו, יותר מחודשיים לאחר צירופם, עולה כי המנוח היה צלול באותו מועד ותפקד בכוחות עצמו, ומכאן שהנתבעת ו/או הנכד לא לקחו אותו לבנק ולא השפיעו עליו בצורה כלשהי.
עובדת היות המנוח צלול וכשיר לעשות פעולות במועד צירופם של ר.ס ומ.מ לחשבון, נתמכת אף בתסקיר פקידות הסעד ובחוות דעתו של ד"ר גפונביץ מיום 3.2.04.
לטענת הנתבעת, המנוח תפקד כרגיל עד אירוע הנפילה מיום 21.4.04, אז התדרדר מצבו באופן קיצוני. עד לנפילה, ניהל המנוח את ענייניו לבד, ובאופן עצמאי גמר בדעתו להעביר את כספיו לנתבעת ולנכדו ולמנוע מהתובעת מלקבל דבר כלשהו מרכושו. כפי שעולה מן העדויות, כולל אף מעדות התובעת עצמה, הקשר בין התובעת למנוח היה רופף ביותר, היא לא טיפלה בו, והמנוח אף לא השתתף בשמחות של ילדיה; ואין פלא, אפוא, שהמנוח העניק עוד בחייו את כספו ממכירת דירתו לבתו ונכדו, על מנת שהתובעת לא תשתלט על רכושו אחרי מותו. לטענת הנתבעת, בשנת 1994 הפעילה התובעת לחצים על המנוח לצוות לה את רכושו, השפיעה עליו לחתום על צוואה ואף השתתפה בעריכתה, ואולם לאחר מעשה בחר המנוח לבטל את הצוואה, ולצורך כך משך אותה ממשרדי הרשם לענייני ירושה, כך שמכל מקום היא בטלה, והתובעת זכאית לכל היותר לרבע מהזכויות בעיזבון, מכוח היותה אחת מארבעה יורשיו החוקיים של המנוח בלבד.
14. יוער כי נתבעים 1 ו - 2 בחרו שלא להגיש כתבי הגנה בהליך זה; ברם, יחד עם זאת, הנתבע 1 הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ביחס לנסיבות עריכת הצוואה וביטולה, וכן ביחס לנסיבות צירופם של ר.ס ומ.מ לחשבון המנוח. בנסיבות אלו, ומשאין חולק כי הנתבעת היא זו אשר משכה את הכספים מחשבון המנוח לאחר פטירתו, דומה כי המחלוקת האמיתית ביחס לכספים הינה ממילא בין התובעת לנתבעת, ונראה כי זו גם דעתה של התובעת, שבחרה שלא להגיש בקשה לקבל פסק דין בהעדר הגנה כנגד יתר הנתבעים.
דיון: